לאחר עבודה מרובה של צוות אתר 'הרב עדין', הצלחנו להפיק בשבילכם סט זיכרונות ייחודי מכל גווני האוכלוסייה.

החל מנכדים, תלמידים וחברים עד לסתם אנשים שהרב עזר להם להכיר את עצמם טוב יותר, קבלו את מצעד הזיכרונות שלנו:

רוצים גם אתם להוסיף את הזיכרון שלכם? שלחו את שמכם ואת זיכרונכם לכתובת המייל:  holchimbedarco@gmail.com

אדם נדיר

את הרב עדין שטיינזלץ אני זוכר משנות נעוריי דווקא כאבא של מני חברי הטוב מהכיתה.
אני זוכר את הבית המיוחד בסמטת גסטר שיוצאת מרחוב גרץ ואת חדר העבודה החשוך, המלא ספרים וכתבים וריח מקטרת.
אני זוכר במיוחד איך הרב שטיינזלץ היה מפציר בי ובבנו מני בחביבות אך בתקיפות ״אולי תעשו משהו מועיל״, כשהיה מרגיש שאנחנו מתבטלים יותר מדי זמן.
איך חיזק אותנו החברים והודה לנו על ההליכות הארוכות מאוד בשבתות, מהמושבה הגרמנית עד לבית החולים הדסה בעין כרם כדי לבקר את מני בתקופה שהיה חולה מאוד.
הרב עדין שטיינזלץ היה איש רוח ענק ואדם נדיר ויחסר מאוד בעולמנו.

איש רוח ענק

קשה כל כך לכתוב סיכום על הקשר שלנו, הרב עדין היה שם עבורי בכל צומת בחיי. לא הכל העליתי על הכתב. יש דברים פרטיים מדי. ובכל זאת, טעימה קטנה ממי שלנצח ילווה אותי.
רב עדין
שנה. זה חתיכת זמן. הרבה מדי זמן.
הגעגוע צובט. הלב לא שקט.
ניסיתי לכתוב, אך כל פעם שבאתי לכתוב עליך המילים שלי אבדו. נשארתי בלי מילים. כותבת משפט ומוחקת. הרי כל מה שאגיד מתגמד לצידך, כל מה שאנסה לתאר במילים לעולם לא יהיה מדוייק מספיק.
שנה רב עדין, שנה שאני לא פעם מוצאת את עצמי משפשפת את משקפי הראיה שהענקת לי. אותם משקפיים שדרכם ראית את העולם . אותם משקפיים שהענקת לעולם. דרכם העולם נראה בהיר הרבה יותר. חשוך הרבה פחות.
כל שיחה איתך חידדה לי את ההסתכלות, מכל שיחה יצאתי עם מסלול הליכה ברור ונהיר.
באותם ימי חמישי בשיעור חסידות השבועי, יכלנו לראות כמעט בוודאות איך הרבי מקוצק מדבר איתנו, ואיך הרבי מוורקה מספר לנו ווארט, טיילנו במחוזות החסידות אי שם ברוסיה והרגשנו שיש לנו מורה דרך שמתמצה היטב בחצרות החסידות. כשלמדנו דרך מצוותיך, הרגשנו את הצמח צדק דרכך. כל פעם יצאתי מרותקת. עם ראיה חדשה על העולם החסידי.
את הקשיים ראית כאתגרים,
וכשדיברנו פעם על תקשורת כשאין שפה משותפת, אז חייכת ואמרת: זו הזדמנות לדבר את שפת העיניים, את שפת המוזיקה...
כשדיברנו על עולם השידוכים המורכב, הצגת לי את זה כחנות בגדים ענקית, בהם יש בגדים יפים ואהובים בצבעים ובעיצוב הנכון, אך צריך למצוא את המידה המתאימה ביותר... ואם זה לא מתאים, כנראה שזה לא המידה...
כשסבתא שלי עליה השלום עזבה את העולם 3 שבועות טרם החתונה שלנו, ובלוויה היינו כולנו מלאי צער , התקרבת והארת לי: עכשיו את יכולה להיות בטוחה שהיא תהיה איתך בחופה... וכמה נחמה היו במילים שלך, פתאום ההסתכלות הייתה אחרת לגמרי.
לבעיות בשלום בית קראת כאבי גדילה. וכמה נכון ומדוייק זה לראות כך את פני הדברים.
לרצונות קראת חלומות שיש להגשים . וכל הזמן קראת לחלום יותר, ולשאוף יותר.
וכשדיברנו על צרות וסבל, ראית בהם מנוף לעשיה . לעולם לא נתת לי לשקוע בצער מסויים... תמיד ביקשת שנביט קדימה אל האופק .
וכשהייאוש על מצבים מסויימים איים להתגבר ולהפיל, ביקשת להתעקש על האמונה דרך התפילה. את הייאוש מרימים לתפילה. ביקשת שנתפלל מתוך אמונה...
ובשליחות לא פעם צצו להם סימני שאלה, אותם החלפת בסימני קריאה, הוספת סימני פיסוק ונקודות. ולפתע הכל היה ברור כל כך.
כשדיברת על הרבי, פתאום הבנתי מהו חסיד. מהו ביטול. מהי התקשרות. פתחת בפני עולם אחר למושג של רבי וחסיד.
ולא פעם זכיתי שקראת לי נכדה, ולא ידעתי מה זכיתי שכך בעיניך נראיתי. קטונתי כל כך.
ולצערנו הרב, כשכח הדיבור נחלש, כבר היינו מלומדים בשפת העיניים והלב...
והשתמשנו בכלי זה ככל שניתן.
את המשקפיים שהענקת לנו אני מבטיחה להרכיב ולשמור, מודה שהצער והדמעות מטשטשים לא פעם את הזגוגיות ... זו עבודה לא פשוטה לשפשף ולנקות בהם בעצמנו, ולחדד את המידה בלעדיך.
אבל סללת לנו דרך...
הגעגוע שוב צובט הרב עדין,
אבל מהגעגוע ניצור זכרונות וסימני דרך לבאים.
כי ככה לימדת אותנו.
תודה על המתנה הנפלאה שהענקת לנו.
אני מתפללת מכל הלב ליום בו נזכה לוהקיצו ורננו שוכני עפר, ואתה בראשם.
תלמידתך לנצח
פאצוניה רחל

פטסוניה אלוש ליפינסקי

הרב עדין

יום השנה הראשון לרב עדין.
מעט מחשבות.
בשנה הזאת פורסמו סיפורים רבים רבים. למי שנחשף לדמותו בשנה הזו, נראה כאילו שני הרב עדין היו כאן:
האחד הוא הרב אבן־ישראל החד, הדוקר, הבועט והסוטר, הציני והמשעשע והתובע, הידען הגדול ומספר הסיפורים המרתק, הרב הגדול המעלה כל הזמן עשן מתקתק במקטרת, אוכל שוקולד ובקי ברזי הארי פוטר.
והשני הוא הרב שטיינזלץ שעל מדפי הספרים: של כרכים כרכים, דפים דפים, עמוד אחרי עמוד בתלמוד, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, ללא ברק וללא הדר.
ואולי הסיפור אינו דווקא הדמות הזו או הזו, אלא הפער הזה בין שתיהן, ועליו ראוי להתעכב.
הרב עדין – האינטלקטואל העצום, השנון והמרתק, החד־פעמי – הניח את רוב ככל זמנו, ולמעשה את כל חייו, על מפעל הביאור הגדול. בניגוד להרבה מחברים, אצלו זה לא היה כורח. היו לו די כלים כדי להעביר את חייו בבמות וקתדראות ואולפנים, בחיים נוחים ומסודרים, לגדל את שמו ולגדל עדרי עדרים של מעריצים שומעי־לקח שילכו אחריו ואחרי קסם לשונו ומשליו. אבל הוא בחר בדרך אחרת. ולא רק בספרי התלמוד ושאר מפעלי הביאור, אלא גם בספרי ההגות שלו: ספרי השיחות המקוריות על התורה, המועדים וההתוועדויות הם מיעוט שבמיעוט. רוב מפעלו לאורך השנים היה ביציקת הבסיס, ללא ברק או שינון אלא בצורה הישירה והפשוטה ביותר: ביאור התניא, 'עלי השושנה', אשת חיל, ספר ההדרכה המעשי 'תשובה', ספרי המבואות לתלמוד ולתפילה, ועוד.
השלהבת בערה בו כל הזמן, והוא אסף תלמידים וגידל אותם והיכה על קודקודם (בהנאה לא מבוטלת) והשקיע בהם שעות רבות מעידית זמנו, מתוך אמונה שלמה שהם אלה שיעבירו את האש הלאה, ועדיין – את כל האנרגיה והכישרון של הבערה הזו הוא רתם להנעת מפעל שבו כמעט לא הותיר טביעת אצבע אישית, אלא להפך – שאף להיות בו צינור שקוף וצלול ככל האפשר.
הוא שעבד עצמו אל הבסיס, אל המוטו "למד את עמי" – אל האדם האנונימי הנמצא אי שם ושלעולם לא יפגוש או יכיר – וישב בחדרו הקטן מאוד כמעט כל חייו כדי לבנות את הגשרים ולגלות את הסודות והפשטים לכל אחד ואחת.
השליחות שהציב מול עיניו הייתה גדולה ומקיפה כמעט מכל חזון אחר שאפשר למצוא, והוא עשה עצמו מרכבה לה: מלאה הארץ דעה את ה'. מי ייתן כל עם ה' נביאים.
מעבר לכל הסיפורים על הדמות הגדולה והמבריקה, החד־פעמית, שהילכה כאן בינינו – זה אחד הלימודים הגדולים מחייו. הכפייה והשעבוד העצמי לרעיון הגדול ולמרחקי הנצח. היכולת להיות גדול שבגדולים ולכפות עצמך אל הקטנות שבקטנות.
הלוואי נדע להיות תלמידיו ולאחוז בשיפולי אורות גלימתו הרחבה גם בזה.
.
לסיום אני מניח כאן כמה פסקאות ששכתבתי לפני שנה (בדילוגים) מתוך שיחה שנתן עליו תלמידו, הרב יהונתן אליאב, עורך המשנה המבוארת, שהיה צמוד אל הרב במפעל ביאור התלמוד לאורך עשרות שנים:
"הביטוי 'צדיק' הוא רגיש מאוד בהגות החסידית, למי שמכיר את המונחים בחב"ד. לפי ההגדרות האלה, קשה לנו לומר שהרב היה צדיק, שהוא תואר ששמור ליחידים בהיסטוריה. אבל אפשר לומר בבירור שהוא היה הטיפוס של ה'בינוני'. הוא השליט את המוח על הלב כל הזמן, בבירור, וכפה את עצמו לעשות כל הזמן את מה שהיה צריך.
"הוא לא נכנס לתוך גבולות. הוא לא היה מוכן להיות בתוך גבולות. הוא בז לגבולות ובז למוסכמות. היה ג'ינג'י בכל המובנים. הרב לא היה אנרכיסט, למרות שבהקשרים אחרים הוא כן יכול היה להיות כזה. הוא פשוט היה פורץ – הוא היה טיפוס של פורץ דרך, מהפכן. ודווקא עם התלמוד, היצירה הסיזיפית לאורך שנים רבות – לבוא כל בוקר, לשבת שעות, עם כל הספרים. הוא היה בעל משמעת עצמית מדהימה. הוא ממש שעבד את עצמו לסוג של מהפכה שהוא רצה לחולל.
"הוא לא היה פרשן, ולא בא מהמקום של מחבר ספרים. הוא מהפכן שחיבר ספרים כדי לחולל את המהפכה. הספרים הם הדרך למהפכה שלו. המסגרות, החוקים המגבלות – זה היה בשבילו דבר שהוא בלתי נסבל.
הוא היה שואל את התלמידים שבאו אליו, בני שתים עשרה – איפה אתה מתכנן להיות עוד שלושים שנה? הוא רצה לעורר ולזעזע, מתוך תחושה שצריך להזיז את העסק קדימה. הוא וכל הסביבה שלו חיו את זה באופן יום יומי. בצורה של מאבק בלתי פוסק. הוא תכנן חיים של מאתיים שנה כדי להספיק כל מיני דברים.
"הרב השאיר חלל שאי אפשר למלא אותו. הביטוי ידוע, 'בית הקברות מלא באנשים שאין להם תחליף'. אבל יש אנשים שבאמת אין להם תחליף, משום שאי אפשר היה לחקות אותם. הוא תיעב חיקויים בעצמו, הוא תיעב שהתלמידים מחקים משהו. דווקא לכן החלל הזה שנשאר קורא לכל אחד מאיתנו לשאול את מה שהיה הוא שואל: אז מה התוכניות שלך לשלושים השנים הבאות? מה אתה נותן? מה יוצא מזה? לאן אתם לוקחים את זה?"

דוד ברוקנר

אש מהגחלת

אחרי שבחייו עקץ אותי והכאיב לי במקומות הכי רגישים, הרב עדין שטיינזלץ, שהיום אנו מציינים שנה לפטירתו, הלך לעולמו דווקא בערב יום הולדתי - כאילו כדי להציב בפניי מראה קבועה שתזכיר לי תמיד את ננסותי לעומת דמותו הענקית ותסדר לי יופי של חשבון נפש ודיכאון לשקוע בהם ביום המשמח הזה. העיקר שלא אברח לחגיגות, חלילה. עכשיו דמיינו את זה מכה בכם יחד עם משבר גיל ה-40, כפי שקורה לי ממש עכשיו. חתיכת כאפה.
אלא שבמקום לגמד אותך בעיני עצמך ולייאש, הרב שטיינזלץ הצליח איכשהו, באורח פלא, לעורר השראה סוחפת שתמיד מרוממת את רוחך ומעצימה אותך - וזה בדיוק מה שהוא היה בשבילי: לא מורי ולא ממש רבי (אפילו על פירוש התלמוד שלו ויתרתי), אלא אוהב אדם שבלי להכיר אותי היה מלא באחריות, אכפתיות ודאגה כלפיי, ניסה להדביק אותי במחלה הקשה שלו וטיפל בי אישית כמו שעושים במנגל.
מנגל? כן, כן! הנה הדברים המלאים שכתבתי עליו בשנה שעברה
***
יש מתאימים יותר ממני להספיד את הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), שהלך לעולמו בחודש שעבר. הוא אמנם היה מיודד עם הסבא האהוב שלי, איש ההגות והספר יהודה נחשוני (רזמיבש) ז"ל, אבל אני עצמי לא זכיתי להיכרות אישית משמעותית איתו, ובוודאי שאי אפשר לומר שהייתי מתלמידיו. שלום-שלום.
היו ויש לי הרבה רגעים יפים ומרגשים מהמפגשים עם כתביו של הרב שטיינזלץ ועם דמותו, וחלק מספריו מונחים על שולחני, אבל הפעם הראשונה שעמדתי מולו פנים אל פנים באחד-על-אחד הייתה פחות מוצלחות ושברה לי את הלב. הוא ירה לעברי עקיצה כואבת במיוחד על רקע המקצוע שבחרתי לעסוק בו וזה דקר אותי חזק בבטן. התנחמתי בכך שלא כינה אותי "חילזון מעוך", כהרגלו, אך בכל זאת מדובר היה בחוויה מכוננת, קשה ומשפילה.
אם לא די בהיעדר הקשר האישי ובמהלומה שספגתי בפעם ההיא שניסיתי להתקרב, גם "מרחוק" קשה לומר שהייתי מתלמידיו. את הגמרא שלי אני צורך - מרובע שכמותי - בלי הביאור המונומנטלי שחיבר ושזיכה אותו בפרס ישראל ובהכרה בינלאומית. ובכלל, אני לא איש של רבנים. בקיצור, מי אני שאספיד.
ולמרות כל אלה, בידי הרב שטיינזלץ הפקדתי את חינוך ילדיי, שלמדו ולומדים במוסדות שבנשיאותו, ואם היה לי אי פעם "רבי" – זה מן הסתם היה הוא. אדם ענק ויהודי ענק ואיש רוח ענק שאיכשהו הצליח לרומם את כל מי שפגש אותו - במקום שירגיש לידו כננס. מעולם לא הצטערתי והתעצבתי כל כך על רב שנפטר כמו בי"ז באב ה'תש"ף.
בלבו של הרב עדין שטיינזלץ כמו פעל מנוע רב עוצמה שדחף אותו ללמוד וללמד וליצור ולפרסם ולהדריך ולחנך ולהתרוצץ ולפעול למען ולהתקדם בתחומים עשייה שונים ומגוונים "עד בלי די", ולדרוש מעצמו עוד ועוד ולהרגיש ש"לא עשיתי מספיק" - ולתבוע זאת גם ומאחרים. תלמיד מצטיין של הרבי מלובביץ'. וכל מי שהכיר או נפגש הרגיש מיד כמה ה"מחלה" הזו מדבקת ותופסת גם אותו.
כחסיד חב"ד שפעל ופנה בעיקר "החוצה", לציבור החילוני והדתי-לאומי, הרב שטיינזלץ נחשב לאחד מחלוצי ומנהיגי התנועה המכונה "חסידות ארץ-ישראלית". אחת הבשורות וההצלחות הגדולות שלו בהקשר זה היה עיסוק מתמיד בפנימיות התורה, התובע כנות ואותנטיות בעבודת השם. הוא לא ויתר על המחויבות להלכה, אבל גם לא ייחס חשיבות רבה למעשים וממש לא הסתפק בהם. מעצמו ומתלמידיו הוא דרש משהו עמוק הרבה יותר.
אולי לכך התכוונה ועדת פרס ישראל למדעי היהדות שבחרה בו פה-אחד לחתן בשנת ה-40 למדינה, כשהוא בן 50 בלבד, ותיארה אותו בנימוקיה באופן קולע כמי שגישר לא רק בין עולמות דתיים וחילוניים, אלא קודם כל בין היהודי לבין עצמו. גם על מפעל חייו לביאור התלמוד כתבה באופן דומה כי הוא לא רק מתווך בין דורות ומנחיל לנו חוכמה עתיקה, אלא גם גורם ל"יתר הבנה והערכה בין אחינו בני דורנו, שלמרבה הצער והכאב תוהים ומסתגרים איש-איש באוהלו ובמחנהו".
אבל לפני הדברים הגדולים, הרב עדין אבן-ישראל (שטייינזלץ) ז"ל היה קודם כל אוהב אדם. פשוט איש של אנשים - וגם של ילדים. הוא ידע לנהל שיחות עומק עם פרופסורים מלומדים ועם שועי עולם - אבל גם עם תלמידים עוד לא בני 7, שהרגישו קרובים אליו לא פחות ואהבו אותו מאוד.
הנה: בפורים ה'תשע"ג ערכנו, בני המשפחה, סעודת חג באולם בירושלים, ולפתע נתקלנו בו בדרכו למשתה של תלמידיו בחדר הסמוך. דוד שלנו, אז בכיתה א', בתחפושת כלשהי, זיהה את הרב עדין מבית הספר, התרגש מאוד מהמפגש וביקש סלפי מענק הרוח בן ה-75. אביטל בת ה-5 הביטה מן הצד במתרחש ופרצה מיד בבכי: "זה לא פייר שלי אין כאן אף אחד אבל דוד תמיד פוגש חברים!".
ומה עם שברון הלב ועוגמת הנפש מהמפגש ההוא? בשנים האחרונות, כשהתקרבתי קצת יותר, התגברתי. למדתי סוף-סוף את מה שכל מי שהכיר יודע: העוקצנות החריפה של הרב עדין הייתה תמיד בועטת אותך כלפי מעלה. או כמו שאיבחן בפניי יפה אחי האהוב, אלעזר: "הרב עדין דאג בכל מפגש לנפנף אותך כדי להבעיר אש מהגחלת".


אין לי רב

פעם שאלתי אותך: סבא, מה זה אומר - "עשה לך רב"?
וכשהעיניים שלך נצצו כשהסברת לי שכל אדם צריך למצוא לו רב חי,
שכל אחד צריך מישהו שיאיר לו את הדרך,
אני הבנתי שמצאתי את הרב שלי.
*
גם אתה צריך רב? שאלתי.
ואמרת לי שאפילו אתה, למרות כל מה שאתה יודע ומבין, צריך אחד.
ובביישנות, דחקתי - ומי הרב שלך?
ענית. ולרגע, העיניים שלך הפליגו אליו, אל מעבר לאוקיינוס.
ועלתה בהן איזה בת-שחוק שרק זכרונות מתוקים יכולים להעלות.
ומאז שהוא נפטר, סבא, מי הרב שלך?
ולרגע, העיניים שלך, שבדרך קבע נצצו, חשכו.
היום, אמרת. אין לי רב.
*
"הרב שטיינזלץ זה סבא שלך?", שואלים אותי.
אני עונה. ולרגע אני שוב איתך במשרד.
עם ריח הטבק והתשובות והסיפורים,
והכרך של האות ז' באנציקלופדיה העברית,
והספר של רבי ידעיה הפניני עם סימנייה שהכנת מלולב ישן,
והחפיסת שוקולד החצי גמורה,
והעיניים הצוחקות, והחיוך הממזרי, והמצח החכם, החרוש קמטים.
ואז הם שואלים: "הוא עדיין חי?", כאילו אתה רש"י או רבי יהודה הנשיא.
ולפני שחומקת לה התשובה שליוותה אותי כל חיי,
אני נזכר.
היום, אני אומר. אין לי רב.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.


סבא שלי

"בעולם,- יש בכל מדינה את 'עיר הבירה של המשוגעים'.

וירושלים - היא עיר הבירה של העולם.
כל המשוגעים מגיעים לשם בסוף."
סבא שלי הסביר.
"וחלק גדול מהם" – הוא הוסיף בחיוך שובב - "מגיעים אלי."
人人人人人
אל סבא שלי היו מתקבצים משוגעים בדרך קבע ("אף פעם לא הבנתי למה..." הוא היה מתנצל), ולי אישית יצא לשמוע ממנו על לפחות שבעה משיחים (כל אחד מהם עם סיפור יותר מעניין מהשני), ועל עוד אוסף מכובד של אנשים עם שגעונות משונים ומשונים יותר.
בהזדמנות אחת, הוא סיפר לי על אחד מהם.
"הכרתי מישהו, שחשב שהשכנה שלי עושה לו 'עין הרע'.
אז הוא הכין לעצמו זוג נעליים כדי שיגנו עליו מהמבטים שלה. הוא היה הולך עם הנעליים האלו לכל מקום."
ואז הוא הוסיף, בעיניים נוצצות בשעשוע: "ומרוב אהבה שהוא אוהב אותי – הוא הביא לי גם נעליים כאלה."
מחויך, שאלתי אותו בצחוק מה הוא עשה עם הנעליים.
הוא היישיר אלי מבט, כאילו הוא לא מבין את השאלה, וענה ברצינות:
"נעלתי אותם. זה שהוא משוגע לא אומר שאין לו רגשות."
人人人人人
כשסבא שלי דיבר על האופן שבו ניתן לגשר על פערים בין אנשים – לא משנה אם אלו פערי גיל, תרבות, ערכים או דת – הוא תמיד דיבר על כך שלפני הכל, צריך להבין את האנשים שעומדים מולנו.
כי בשביל שיהיה לנו אכפת אנחנו לא צריכים להסכים, רק להיכנס רגע לנעליים אחרות.
ולזכור שלמרות שהם טועים או משוגעים,
זה לא אומר שלהם לא כואב.

אין לי רב

בתור ילד ידעתי שסבא שלי עבד בלהיות רב.

ידעתי את זה כמו שידעתי שאבא של השכנים הוא רואה חשבון, כלומר, ידעתי שהוא קם בבוקר, יוצא מהבית, מגיע לעבודה, ואז – כמו כל אחד אחר –לובש על עצמו את מדי העבודה, וניגש לעשות את מה שרבנים עושים.
אבל איתנו הוא לא היה בעבודה.
וכשהיינו נפגשים איתו הוא לא היה אומר לנו דברי תורה, או בוחן אותנו על מה שלמדנו השבוע.
הוא היה יושב שעון לאחוריו על כיסא פשוט, כשבידיו ספר קריאה ומפיו משתרבבת מקטרת, ולפעמים, הוא היה מספר.
הוא סיפר לנו על שבט אפריקאי שבו בגיל שלוש עשרה נותנים לילד חרב ושולחים אותו לצוד איתה אריה ("הם נתנו גם לי אחת, למרות שלא צדתי..."), ועל זה שפעם באמריקה מישהו נהיה מיליונר מלמכור לאנשים סלעי מחמד ("כן, זה כמו שזה נשמע, פשוט אבנים שהדביקו להם עיניים").
על כדור שנהב סיני שהוא ראה, שבו גילפו במלאכת מחשבת שמונה כדורים זה בתוך זה, ועל עצים שמגדלים ביפן בדיוק שכזה כדי שיהפכו לדמויות מיניאטוריות מושלמות של עצמם.
הוא היה מספר לנו על מין של דג שאצלו הזכר מגדל את הילדים שלו בפה ("ואז האמא של הדגים יכולה ללכת לנשף" הוא הוסיף בחיוך), ועל איך כשהוא עבד בגן החיות התנ"כי הייתה שם פילה שהתאהבה בקרנף ("אני חושב שאפילו יש לי תמונה שלהם").
על איך שפעם ראש ממשלת איטליה הזמין לו מטוס פרטי כי הוא איחר להרצאה, ואיך שסוחר נפט יהודי-איראני ניסה לקבוע פגישה בינו לבין חומייני ("הוא אמר שאני אמצא איתו המון שפה משותפת, מה לעשות שלפני שהספקתי הוא מת...").
הוא סיפר לנו על אנשים שנולדו עם מחלה שגורמת להם להזדקן מהר ("יש אנשים כאלה, שבגיל שמונה כבר הולכים כפופים") ועל כאלה שנולדו כשהם יכולים לראות דברים שמתרחשים בסוף העולם.
כששאלנו אותו כמה שפות הוא יודע - הוא סיפר על איך פעם אחת הוא קנה את לבה של גברת רוסִייה רמת דרג שהייתה חיונית ליהדות ברית המועצות בעזרת המשפט היחיד שהוא ידע באסקימוסית ("מסתבר שהיא הייתה חצי אסקימוסית"), ועל ילד שבגיל ארבע כתב מכתב לאבא שלו בלטינית וסיפר לו שהוא בדיוק סיים ללמוד את השפה החמישית שלו.
וכשהיינו הולכים איתו בירושלים, אמא שלי הייתה שואלת על בניין סתמי ברחוב והוא היה מספר באהבה גדולה שהייתה שמורה אצלו רק לירושלים על האיש שבנה אותו שיצא בשאלה בשביל לעלות לארץ, על למה הבניין נראה מוזר ("זה סוג של עיצוב אנגלי"), ועל איך, אחרי שהסתיימה הבנייה, הזיזו את הבניין העצום של השכן שני מטר ימינה. ואז הוא סיפר לנו את שמם של כל אחד מהפרחים שהציצו מהגינה הסמוכה, והראה לנו מה מיוחד רק לפרחים של הרוזמרין.
הוא סיפר לנו מהי תפילה בסיפור על ילד שקינא באחותו עד שרצה להרוג אותה, על גֶנִים בסיפור על יהודייה שהייתה מנהיגת כת מיסטית בהודו, ועל חן בסיפור על שתי ילדות ששיחקו ליד הבית שלו.
ואנחנו הכרנו סבא שהיה בכל הארצות בעולם, ושהכיר את הסיפור של כל כוכב ואיש ואבן ופרח.
והיינו מקשיבים איך כשהוא מספר את הסיפורים הוא חי אותם מחדש. את איך שהוא צוחק מהם ובוכה מהם, זורח בהתרגשות ונאלם מהם בהתפעלות – מהילדים בני השמונה כמו ממנהיגי המדינות ושועי העולם, מהעלעלים של פרחי הבר כמו מפלאי תבל. מהעולם שהוא כל כולו כל כך פלאי וקסום.
במכתב שמצאנו בשבעה שלו, שהוא כתב לפני הרבה שנים לפני ניתוח מסוכן, הוא סיפר על כך שרצה לגדל את ילדיו כך "שינסו להכיר את העולם ולא להתיירא ממנו, אלא להאירו באור החיים."
ובמפגשיו איתנו הוא סיפר לנו את אור החיים של כל פִרְטֵי העולם דרך אלפי סיפורים קטנים.
一二三二一
בספר שקראתי פעם, מסופר על כת בדיונית של אנשים שנקראים "מזמרי-עולם" – נוודים שמטיילים בעולם ואוספים סיפורים, ורואים שליחות בלספר ולשיר אותם למי שנקרה בדרכם. הם מספרים על ארצות רחוקות ועל תרבויות אקזוטיות, על חיות משונות וצמחים מופלאים, על מלאכים, שדים ואנשים.
הם מספרים על שוני, על יופי, על פלא.
על מה הם בעצם, אנשים. ועל מה בעצם, הוא העולם.
בתור ילד, אני לא הכרתי את סבא שלי כרב. אני הכרתי סבא שהוא אחד מאותם מְזַמְרֵי-עוֹלָם.

אבא

משל הודי עתיק מספר על שישה עיוורים המנסים לתאר מהו פיל. כל אחד מהם מישש חלק אחר של הפיל – האוזן, הרגל, הזנב, החדק, ובעקבות זאת הגיעו כל אחד למסקנה אחרת מהו פיל – האם דומה הוא לחוט? למניפה דקה? לגזע עץ? או אולי בכלל לנחש.
בשנה האחרונה הייתי בעמדת הקורא. לא מעט קראתי על אבי ז"ל, פרי מקלדתם השנונה של רבים, מוכשרים וטובים. הם הפליאו לכתוב ולתאר, ואני קראתי בשקיקה את דבריהם. תלמידים שספגו ממנו עולם ומלואו ותיארו את נקודת מבטו בתחומים רבים ומגוונים, אנשים שקשרו גורלם בדבריו וראו בו מורה, מלווה ומנחה, אנשי רוח וספר שהתפעמו מעושר ידיעותיו ורוחב מבטו, ואחרונים אהובים – נכדים ששזרו בכישרון את מילותיהם בנגינת געגוע לסבא.
את כל אלה קראתי, למדתי, גיליתי והחכמתי. צחקתי, דמעתי, אימצתי אל לבי ואל דעתי את הדברים וראיתי בהם את האור כי טוב. יכולתי לראות ולחוש בחולם ובלוחם, בלומד ובהוגה, במבאר ובמחנך.
ובצד אלה, הרהרתי והגיתי בזיכרונות. זיכרונות ילדות, התבגרות ובגרות. העליתי אותם מנבכי זיכרון, הרהרתי בהם וניתחתי אותם, לפעמים הרגשתי שאני חווה אותם מחדש. ושוב יכולתי לראות ולחוש.
יכולתי לשמוע את ההסבר על החלקים האכילים של פרח השעונית בדרך לבית הכנסת בליל שבת, על ה'שעונים האנושיים' שיידעו אותנו כמה אנחנו מאחרים לתפילה בשבת בבוקר, ועל החברים שלו שהפכו להיות שמות רחובות. יכולתי לשמוע את התיאור הצבעוני של אנשים שפגש במסע האחרון בסעודת השבת, ולראות איך הוא ואמא מצחקקים יחד בניסיון למצוא שידוך לאחיינית מתוך 'ספר השלוחים'.
שמעתי את קולו הנוזף בי על למה אני לא עסוק במשהו מועיל יותר, ולמה קיבלתי במבחן רק 97 ולא 100. שמעתי אותו מתקן אותי כשקראתי מילה ארמית בצורה לא מדויקת בשניים מקרא ואחד תרגום.
שמעתי אותו מאזכר סיפור צדיקים כשברק בעיניו, ושמעתי את אותן שיחות ארוכות, הארוכות ביותר שהיו לנו, בענייני עבודה כמובן, שיחות שהתקיימו בשעת ליל מאוחרת במשרד, במוצאי שבת בבית ואפילו בצהרי היום באחת מהמחלקות בשערי צדק. שיחות על הרבי ועל תנאים ואמוראים, על שיקולי עריכה, בחירה והשמטה. שמעתי אותו מכתיב לי פסקאות סיום או פתיחה – שהיו בעיניי מושלמות ומקסימות. הרגשתי את חווית וחדוות הגילוי בקריאה של ספריו ופירושיו.
וראיתי גם את השנים האחרונות. שנים שבהם זמן האיכות היה שונה למדי. רגעים של תפילה ליד מחלקת טיפול נמרץ, והחזקת יד במחלקה שיקומית, וליווי לעוד טיפול ועוד ניסוי ועוד אחד, שאולי יעזור, וגם אם לא יעזור – ייתן לו את התחושה שהוא עושה ונלחם.
והרגשתי את אותם רגעים של זמן איכות מסוג שונה לחלוטין – ליד מיטתו כשהוא מונשם ומורדם. את פרקי התהלים, ואת השאמיל החרישי, שאומר לו – זה בסדר. גם לך מגיעה החירות שלך. מותר לך לעזוב, להשתחרר, ללכת לעולם שכולו טוב.
ראיתי, קראתי, חוויתי את המכתב שהשאיר לנו, ונרעדתי שוב ושוב מהמילים, מהמסר, מהכאב ומן התקווה, מן האהבה ומן השליחות.
ואחרי כל מה ששמעתי, ראיתי והרגשתי, הבנתי שהפיל גדול ומפואר מסך חלקיו, אף שכל אחד מהם הוא מיוחד ומרשים בפני עצמו.
הבנתי שאבא שלי, האיש שהביא אותי לעולם, שבצילו גדלתי והתבגרתי, היה המכלול הזה על שלל היבטיו, הצבעוניות העשירה הזו על כלל גווניה, שבהרבה מאד דרכים – הטביעו בי את חותמם. שהתמונה הזו איננה שלמה מבלי להביט בכל נקודה ונקודה המרכיבה אותה, ורק אז להבין – כמה יופי יש בה.

אמחיה אבן ישראל


הרב עדין

דברים שכתבתי לאחר פגישתי האחרונה עם הרב עדין (שטיינזלץ) זצ"ל. 

השבוע בירושלים, בשכונת נחלאות. עברתי על יד מכון שטיינזלץ, ונזכרתי שבעוד שבוע הרב עדין יהיה בן שמונים. שוחחתי עם ידיד מתלמידי הרב על מדרגות המכון ולפתע מגיחה לסימטה הצרה מונית, וידידי אמר לי "זכית"..

חיכיתי שהרב יצא מהמונית וניגשתי לברכו, ידידי מזכיר לרב את שמי, הרב הביט בי בעיניו הגדולות ונדמה לי שהוא מזהה אותי. רעד חלף בגבי. תחושות מורכבות.
מצד אחד, כל כך הרבה זמן לא נועדתי עימו. מאידך, כמה קשה ואיום לראות את הרב, האדם הקולח כל-כך, שכל מילותיו מדודות ומדוייקות, הרב שכל משפט שלו פותח לך צוהר לעולמות שלמים, הרב שכל דיבור שלו אוצר בתוכו גאונות בסדר גודל של דור שלם. אנשים כאלו שתל הקב"ה בעולמו במשורה במשך הדורות כולם, בודדים בכל החברה האנושית. מוח שבא לעולם פעם במאות שנים. חוכמת חיים בלתי נתפסת.
הרב עדין, שיכולת לשוחח עימו על כל נושא שבעולם, בכל תחום שהוא, ללא יוצא מן הכלל, ותמיד תמיד היה לו מה להוסיף, לדייק, להחכים אותך עוד. ותמיד, בדיוק ובמומחיות, כבקי ורגיל.
הרב, שבשבט פיו ובצחות לשונו ידע לעקוץ אותך בדיוק בנקודה הנכונה, בהומור עדין לכוון אותך לתיקון, להתקדמות.
וכעת.. כעת הרב שותק. הכח הכי משמעותי שלו דומם. דיבורו בל עימו.
ואף על פי כן, הוא מגיע למכון שלו, ממשיך לפעול ללא לאות כדי להמשיך במפעל חייו הנצחי, האינסופי, להמשיך לצעוד בדרך אל היעד שהציב לעצמו כבר משחר נעוריו - להפגיש ולחבר בין עם הנצח לבין תורת הנצח.
ואז מגיעה ההבנה, שמול עיניך מתגשמת וחיה התפילה העתיקה: "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני. אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני".

יצחק ברוכי

לא בעטתי מספיק

היתה תקופה שהרב עדין צלע קשות (התברר לאחר זמן שהיתה חסרה לו עצם ברגל, ושמו במקומה פלטינה), והסיפור הוא בזמן המדובר. היה קטע דרך בהר ציון שחברים אמרו שהוא נפל בו שבוע קודם (הוא לא הלך על השביל, אלא בקיצור הדרך הנהוג בין השיחים), אז הלכתי שם לפניו לאט - שאם יפול זה יעצר בי. אז הוא סנט בי - 'יש הרבה דברים שאתה יכול ללמוד ממני, לצלוע זה לא אחד מהם'.
בהמשך אותה דרך הוא אמר לי: 'כשהייתי צעיר הייתי בועט באנשים'. הוא סיפר שעד היום יש לו ארון בבית עם חור, כי היה מישהו שלא יכול היה לבעוט בו, ובמקום זה בעט בארון... וחתם 'לכן נענשתי שהיום כואבת לי הרגל'. אחרי עוד צליעה שותקת ומהורהרת של שתי דקות הוא אמר - 'בעצם, הייתי בועט באנשים ברגל ימין וכואבת לי רגל שמאל, אז זה עונש על זה שלא בעטתי מספיק...'.
ומענין לענין באותו ענין: פעם בצהרי שבת בצמח צדק - איני זוכר באיזה הקשר - הפטיר הרב באזני בתסכול-מה "למה אני לא כמו רב כהנא, שהרג אנשים בסטירת לחי?!" (ב"ק קיז, א).

איתיאל גלעדי

הספורט הלאומי שלנו

פעמים רבות, בתחילת התוועדות או לימוד כלשהו, הקדים הרב עדין לא מעט הקדמות של 'ידע עולם' שהוא חשב שהן נצרכות להבנת הנקודה שרצה להעביר.
בשיחות מן הסוג הזה גלש הרב עדין לנושאים מנושאים שונים:
ביולוגיה וכימיה, מתמטיקה ורפואה,
דמוגרפיה וגסטרונומיה,
היסטוריה פוליטית וצבאית,
ארכיאולוגיה, ספרות ולפעמים אפילו שירה..
ופעם כהקדמה לסקירה כזו, אמר בקריצה:
"זה נכון שכדי שתינוק יהיה יהודי כשר צריך לחתוך ממנו איזו חתיכה קטנה בגיל שמונה ימים.
אלא שיש כאלה שמחמירים וסבורים שככל שהוא גדל,
צריך לחתוך לו לאט לאט ובמסירות גם חתיכות מהמוח,
וככל שמורידים יותר-
כך כשרותו מהודרת יותר."
הרב עדין חייך חיוך גדול והמשיך:
"אז, בהקשר הזה,
אני רק רוצה לחדש לכם ולומר.
כדי שלא יהיו לכם ספיקות..
ש'להידור' הזה,
לחתוך את המוח, אין שום מקור, להיפך."
כאן הוא עצר ולקח חתיכת שוקולד מהקערה לפניו,
ותוך כדי לעיסה, ובמבט חצי חולמני הוא הוסיף ברצינות:
"במובנים רבים אפשר לומר, שהספורט הלאומי שלנו, היהודים,
הוא למידה וחשיבה."

יואל שפיץ


קצת לבד

פעם ראיתי אותו הולך לבדו מהרובע לכיוון הבית, כשביקשתי אם אני יכול ללוות אותו לבית הוא ענה לי "יש לי חצי שעה לעצמי בשבוע- גם את זה רוצים לקחת לי...." חייך , אמר שבת שלום והמשיך ללכת...


קדיש על כלב?


בית הספר בו אני מלמד הוא בית ספר 'משלב',
כלומר לומדים בו תלמידים דתיים וחילוניים יחד.
בשעת הבוקר, מתחלק בית הספר לשניים,
כאשר התלמידים הדתיים הולכים להתפלל ולחילונים יש שעה של מפגש ושיח.
בין השאר, תפקידי בבית הספר הוא להתפלל עם 'המתפללים',
ובגלל שמדובר בבית ספר עם אוכלוסיה מגוונת תמיד יש סיפורים מעניינים (-:
ובכן, יום אחד, לאחר התפילה, בעוד אני רץ לשיעור הראשון,
אני רואה ילד שאיננו מקבוצת המתפללים שנכנס לבית הכנסת ומחפש מישהו.
"אתה צריך משהו?" שאלתי.
"האמת, חיפשתי אותך. רציתי לשאול..."
הוא עצר לרגע, כאילו תוהה אם להמשיך ואמר:
"רציתי לשאול אם אפשר להגיד קדיש על כלב?"
ברגע הראשון כמעט גיחכתי מהשאלה,
אבל אז הבטתי בו שוב וראיתי שיש לו דמעות בזוויות העין ושהוא מתרגש מאוד.
כששאלתי אותו מה קרה ולמה הוא מתכוון, הוא המשיך לספר, והפעם הדמעות כבר זלגו מעיניו :
"יש למשפחה שלי כלב.
הוא אצלנו עוד מלפני שנולדתי,
אתמול הוא מת ואני רוצה לעשות משהו לזכרו. אני יודע שאומרים קדיש על קרוב משפחה שמת,
ובשבילי הוא כמו קרוב משפחה."
הבטתי בו והייתי קצת מבולבל, לא ממש ידעתי מה לענות.
למראה מצוקתו, שאלתי אותו מספר שאלות על הכלב,
הקשבתי לו קשב רב,
לאחר מכן ניחמתי אותו ואמרתי לו שהתפילה של היום הסתיימה,
ושמחר על הבוקר אענה לו לגבי הקדיש.
אך כיוון שזו הייתה שעת בוקר רצתי לעמל יומי ושכחתי מכל העניין.
בסוף היום, כשיצאתי מבית הספר נזכרתי בילד ובאמת הייתי נבוך.
מצד אחד,
הוא כל כך שבור ורוצה לבטא את כאבו בבית הכנסת- ומה יותר מתוק מזה?
מצד שני,
קדיש על כלב?!
בהתלבטותי,
כתבתי לקבוצת חברים שלמדו איתי בישיבת 'תקוע' את השאלה.
הבהרתי להם שזו שאלה שנשמעת מצחיקה אבל אני חייב מענה אמיתי ורציני.
במקרה, אחד החברים היה ליד הרב עדין (שטיינזלץ).
"אשאל את הרב עדין ואחזור אליך, אולי תהיה לו איזו הברקה". הוא כתב.
לכמה רגעים תהיתי ביני לבין עצמי למה בעצם נכנסתי לכל הסיפור הזה.
חשבתי שאולי הרב עדין יראה בכך סתם שאלה מוזרה,
ואולי לא יבין בכלל מה הסיפור.
שאלתי את עצמי למה אני משגע לכולם את השכל ולמה לא נחמתי את הילד במסדרון ואמרתי לו שאת הכלבים ישאיר מחוץ לבית הכנסת.
אחרי שתי דקות שישבתי עם עצמי וחשבתי, ראיתי הודעה מהחבר:
"הרב עדין אומר שאולי יגיד יחד עם החברים בבית הכנסת את 'המזמור של הכלבים' מפרק שירה"
בום.
באותו רגע נפל לי האסימון,
הרי נאמר במדרש 'פרק שירה' שמזמור 'לכו נרננה' (תהילים צ"ה) הוא המזמור שהכלבים שרים אותו בכל יום.
גם אחרי היכרות ארוכה עם הרב עדין התפעלתי ממנו, שוב, באותו רגע.
התפעלתי מהמחשבה הפשוטה והישרה, שמוצאת פינה ומקום לכל אחד ואחת.
למחרת, הילד כבר חיכה לי בכניסה לבית הכנסת,
ואמרתי לו שיש לי רעיון בשבילו.
הראיתי לו את המזמור,
אמרתי לו שזה מזמור שאותו הכלבים שרים לה' בכל יום-
והסברתי לו קצת מה נאמר בו.
הוא הסתכל עלי בעיניים גדולות ומחויכות וקצת יותר מנוחמות.
אמרתי לו שבסוף התפילה יאסוף את החברים הקרובים שלו,
ישתף אותם קצת ואז נקרא את המזמור יחד.
ואכן, הוא אסף חבורה קטנה של חברים,
ובסוף התפילה התכנסנו ואמרנו יחד את המזמור פסוק פסוק.
וכשסיימנו לקרוא, איך לא,
למרות שזה לא קדיש, כל התלמידים צעקו "אמן!".
והילד חייך והתנחם.
ובאותו יום למדתי.
למדתי על מימיה הרחבים של היהדות,
שבאמצעות לימוד, מחשבה יצירתית ואכפתיות -
אפשר לדלות מהם מים לכל עת ולכל אחד ואחת.
יואל שפיץ

איזו שטות

יום אחד, לפני כמה שנים, המדינה רעשה סביב מאן דהו שאמר איזו שטות.
אמרו לו להתנצל והוא לא הסכים והיה טררם שלם.
במקרה,
הגעתי באותו יום למכון שטיינזלץ וכשפגשתי את הרב עדין במבואת הכניסה, שאלתי אותו מה דעתו על העניין.
הרב עדין נעמד באמצע המבואה והתחיל לספר:
"יש שם... בכתבים של עמנואל הרומי,
שהוא מספר שיום אחד הגיע אליו איזה אדם עם בעיה חמורה של עצירות.
נו, המערכת לא עובדת, קורה"
כאן הוא שאף אוויר לרגע, שיחק מעט עם הטבק שבראש מקטרתו והמשיך:
"האיש הזה בא לעמנואל הרומי, שהיה רופא, כדי לקבל מרשם.
ובאמת, עמנואל הרומי נתן לו מרשם לעניין הזה.
בבוקר,
הם נפגשו ברחוב ועמנואל הרומי שאל אותו האם התרופה עבדה.
במקום לענות,
הושיט לו המטופל מחברת שירים ואמר:
לא רק שהתרופה לא עזרה, אלא שהיא עשתה לי כזה כאב בטן שלא נרדמתי כל הלילה!
אבל בכל זאת אני צריך לומר לך תודה -
בגלל התרופה שלך לא הצלחתי לישון, אז התיישבתי סוף סוף לכתוב שירים שהיו לי בראש כבר הרבה זמן - ומילאתי את כל המחברת הזו שמסרתי לך."
הרב עדין שוב עצר, והפעם ניסה להדליק את המקטרת.
הוא המשיך לדבר כשקנה המקטרת בפיו, ותוך כדי פמפום שנועד להבעיר אותה:
"עכשיו, עמנואל הרומי,
שהיה גם משורר, ('די מוצלח אגב', הפטיר הרב) במקום לתת לו מחמאות על שיריו,
עלעל בהם ואמר:
אני חושב שהתרופה דווקא כן עזרה לך,
אלא שבמקום שהטינופת תצא מגופך דרך בית חורון תחתון,
היא יצאה דרך בית חורון עליון.
נו. העיקר שיצאה."
כאן, עזב הרב עדין את המקטרת, חייך בשובבות והוסיף:
"בנוהג שבעולם יש לגוף ולנפש מערכת של ניקוי רעלים,
שפועלת ברמה מסוימת של הסתר.
אבל לפעמים כשהמערכת קצת סתומה, יוצא שהרעלים מתנקזים ממקום אחר.
ככה שלפעמים יוצאים לאנשים רעלים מהפה, מהעט או מהמקלדת בהקשר הלא נכון.
במקום לעשות מזה עניין,
צריך להגיד להם מה שנהוג לומר לאנשים שמקיאים-
לבריאות"
אמר והלך.
והיום, במצב המעט משברי של החברה הישראלית, אני מבין שההומור הזה, (שהיה לרב עדין בנדיבות והוא השתמש בו לגבי עשרות פולמוסים ציבוריים - ועוד יסופר..) יכול לסייע לנו מאוד להוריד מעט את להבות המחלוקת ולהתרכז בעיקר.

יואל שפיץ

בחירות רביעיות

יום אחד, סיפר לנו הרב עדין (שטיינזלץ):

"פעם, לאחר שישבתי מספר ימים בוועדת חינוך כלשהיא בכנסת,
ניסיתי להסביר לאחד מחברי הכנסת למה אני מצוברח.
כדי שיבין אותי, נתתי לו משל מהזאולוגיה".
הרב עדין חייך, לגם מהקפה והמשיך:
"אמרתי לו שיש מין זחל,
שפעם היה נפוץ בירושלים,
שקוראים לו טוואי התהלוכה.
היתקלות אתו יכולה להיות לא נעימה..
בכל אופן, הזחלים של טוואי התהלוכה תמיד מהלכים דבוקים אחד לשני.
בזמנו, כשהייתי ילד,
היו כמה חברים שרצו לדעת מה התכונות של הזחל הצועד בראש בתור המנהיג.
אז עשינו להם כל מיני תרגילים,
ובסוף מצאנו שמי שעומד בראש הוא זה שלא מצא זנב ללכת אחריו.
איך ידענו?
כי כשסידרנו אותם במעגל הם הלכו אחד אחרי השני ללא הרף.
האחד דבוק לאחוריו של רעהו.."
הרב עדין חייך בחמיצות והמשיך:
"הסברתי לאותו חבר כנסת,
בכל הרגישות המתבקשת, שלעיתים,
ההתנהלות של חברי הכנסת מזכירה לי את אותם טוואים שלכדנו בתוך מעגל בלתי נגמר של ראשים ואחוריים.."
נעבעך.
***
אגב, הרב עדין הקפיד לומר שחשוב מאוד לצאת ולהצביע.
(לא אמר למי..)
ונקודה לאופטימיות:
חיפוש גוגל מראה שגם טוואי תהלוכה שנעים במעגל משורשר מצליחים, למרות הכל, להתקדם לאט לאט למחוז חפצם.
נו, כך היא גאולתן של ישראל.. קמעה קמעה (-;
יואל שפיץ

כעפרא דארעה

המקטרת של הרב עדין הכ"מ היתה כמעט הסמל המסחרי שלו.
כשהרחנו בישיבת מקור חיים ריח של מקטרת רצנו לחפש איפה הרב עדין.
כשנכנסנו לשיעור בחדר הדחוס שלו - אחד החברים היה בתפקיד של חציית החדר בעצירת נשימה ועצימת עיניים לפתיחת החלון.
וכשהקשבנו לשיעור התפעלנו מהעיסוק הבלתי-פוסק במקטרת - רוב הזמן פיטום ונסיונות להדליק אותה, שתי מציצות אחרי ההצלחה, ואז בכמה דקות של דיבור, המקטרת שוב כבתה וחוזר חלילה.
לקראת פסח, שני סיפורי מקטרת קשורים:
הראשון, פסחי (שלהיזכר בו כעת תואם למנהגו של אותו יהודי ששתה בערב פסח יי"ש לכבוד כל החג...): בפסח הרב עדין לא עישן, וכמה פעמים שמענו ממנו שמעבר לחששות לחמץ בחומרים שמערבבים בטבק - זהו חג החירות, ובשבוע של אי-עישון הוא מוכיח שהוא בן-חורין, שאינו מכור-משועבד לעישון המקטרת.
השני, שייך לביטול חמץ: לפני מספר שנים גילו אצל הרב עדין גידול. הגעתי אליו למסור לו ברכת רפואה שלמה מהרב גינזבורג שליט"א. הוא ישב בחדר ועישן, שמח בדרישת השלום ואמר לי: "תמסור לו חזרה רפואה שלמה, כלומר - בריאות איתנה. אבל אתה רואה, אם אני יושב פה ומעשן", הפסקה למציצת מקטרת, "אני מבטל את כל זה כעפרא דארעא!" (צריך לשמוע את זה בקול שלו בשביל להנות באמת...).

איתיאל גלעדי

משוררים אבודים

כשהייתי בן עשרים בערך, אמא שלי, זכרונה לברכה, המליצה לי לקרוא את הספר 'שבתי צבי' של גרשום שולם.
באותה תקופה צללתי לעומק העניין של תופעת השבתאות, שסקרנה אותי מאוד (ברמה האינטלקטואלית.. לא משהו מעשי

בליל שבת אחד פגשתי את הרב עדין בבית הכנסת.
כהרגלו, הוא הגיע מאוחר וחיכה שכולם ילכו, כדי להתפלל לבד.
בדרכם החוצה מבית הכנסת, המתפללים חלפו על פניו וברכו אותו לשבת שלום, וכרגיל, הוא פטפט איתם ארוכות.
אני יצאתי אחרון מבית הכנסת.
הוא ברך אותי לשבת שלום ושאל מה איתי.
לא התאפקתי וסיפרתי לו על חווית הקריאה שלי בספר של גרשום שולם.
הייתי בטוח שיהיה לו משהו מעניין לומר.
וכך הווה..
הרב עדין אמר לי:
"זה.. תראה.. האמת שגם אני התעסקתי בזה קצת..
יש לי אפילו בבית, שניים שלושה פיוטים שכתב בחור צעיר אחד,
ממש בימינו על שבתי צבי"
הבטתי ברב עדין בפליאה.
"מי כותב היום שירים על שבתי צבי?" שאלתי אותו.
הרב עדין ענה:
"יש כת שקיימת עד היום בטורקיה. כת הדונמה.
מדובר ביהודים שהתאסלמו בתקופת שבתי צבי ועד היום צאצאיהם ממשכים את דרכם.
אומרים שגם לאטאתורק, המהפכן הטורקי, היה קשר אליהם."
"כן, אני יודע" עניתי לרב עדין "אבל הם כת סודית וחצי אגדית, לא?"
הרב עדין חייך והפטיר:
"מסתבר שהם לא כל כך אגדיים וגם לא לחלוטין סודיים."
אמר כממתיק סוד.
והמשיך:
"לפני כמה שנים הגיע אליי מכתב מטורקיה, זה היה אדם אחד שהיה מראשי הכת הזו, אבל החברים שלו זרקו אותו ממנה.
כתוצאה מכך הוא רצה לחשוף מידע עליהם.
הוא כתב שהוא שלח את המכתב למספר רבנים בעולם, כי חשב שאולי מי מהם יתעניין בו.
אבל אף אחד לא החזיר לו תשובה..
מישהו אמר לו, שאותי (את הרב עדין) זה אולי יעניין."
הרב עדין צחק קצת ואמר לי:
"זה.. תראה.. האמת שאותי זה באמת מעניין.
לא שיש לי חשבונות עם שבתאים, אבל למה לא להתעניין?"
אמר כמתפלא על אותם רבנים שלא השיבו למכתב.
"אז עניתי לו שזה מעניין אותי. והתחלנו להתכתב.
מסתבר שהם זרקו אותו מהכת כי הוא לא הסכים שבני משפחתו ישתתפו באחד מהטקסים של 'החטאים לשמה' שהם עושים שמה..
לו, לא הייתה בעיה להשתתף, אבל הילדים שלו?"
הרב עדין חייך חיוך גדול ודמעות קטנות של התרגשות עלו בזווית עיניו:
"בשביל הילדים שלו הוא ידע מה טוב..
נו.. מה שהם עושים שם זה כנראה לא כל כך טוב.
אפילו הוא- שגדל שם, הבין את זה.
זה קורה.. שלבנאדם פתאום מתנוצץ משהו בנשמה.
משהו שמזיז אותו"
הרב עדין המשיך:
"בשלב מסוים רצינו גם להיפגש, אבל זה לא יצא.
הקשר בינינו נותק,
אבל עוד הספקתי לקבל ממנו שירי פאר לשבתי צבי (שר"י) שנכתבו ממש בעשורים האחרונים על ידי נער בקהילה, שהוא כנראה משורר מוכשר"
הרב עדין התבונן מהורהר בחלל בית הכנסת:
"נו.. מה אתה אומר?"
הוא הביט לי ישר לתוך העיניים, והמשיך:
"לא חבל שהמשורר המוכשר מכלה את כוחו בלכתוב פיוטים על הבל וריק?
כשכאן.. אנחנו דווקא זקוקים לכמה פיוטי תפילה או פיוטי שבת חדשים, לא?!"
"תחשוב על זה" הוא אמר.
"אם היה לנו איזה משורר מוכשר שיחדש לנו פיוטים חדשים, זה לא היה יכול להוסיף לנו קצת?"
***
אני הבטתי בו בפליאה, ברכתי אותו לשבת שלום והלכתי לי מהורהר.
הרהרתי על הסקרנות שלו,
על כך שבתוך כל עיסוקיו היה לו פנאי נפשי להתעניין באותו יהודי ששלח אליו מכתב משונה וביקש קשר.
והתפלאתי שמכל הדברים בסיפור ההזוי הזה, הוא התפעל דווקא מהמשורר העלום וכוחות היצירה שטמונים בו.

יואל שפיץ


נישואים

באופן כללי, הרב עדין הכ"מ לא הדגיש יותר מדי את חשיבות מוסד הנישואין. הבוז שלו ל'בעלי-בתים', הדרישה להתמסרות טוטאלית והדוגמה האישית שממנה היה נראה שהוא כמעט אף פעם לא בבית - שידרו שזה כנראה לא העיקר (לימים אמרו לי שכשהוא מגיע הביתה, גם מאוחר מאד, הוא יושב עם הרבנית ומדברים. אבל זה לא מה שראינו בחוץ - אני זוכר כמה התפעלתי ושמחתי בשבילם כשראיתי אותו יושב עם הרבנית פעם במוצאי יום כיפור, בהמתנה להתוועדות-הודיה של מני, ומפטפטים בנחת).
לפני הפעם הראשונה שרציתי לפגוש מישהי (עדיין כקטין...), קיבלתי קבלה טובה לא לעשות זאת בלי להתייעץ עם הרב. בפועל, עד שהוא הסכים לקבל אותי, כבר היתה לי די גמירות דעת בענין, אך לא אמרתי לו זאת. נכנסתי אליו לחדר, הוא קיבל אותי בעמידה, כשהוא יושב מאחורי שולחן העבודה שלו, ואמר לי: "אנשים רוצים להתחתן בשביל להיפטר מהיצר הרע - הם לא יודעים שהיצר הרע יישאר, אולי יחליפו אותו ביצר הרע קצת אחר, אבל זה ממשיך". אחר כך הוסיף: "לפעמים אנשים מרגישים לא יציבים, וחושבים שאם הם יתחתנו ימצאו יציבות - אז לוקחים שני אנשים לא יציבים, ובמקום שתי רגליים לכל אחד יש ארבע רגליים, ויוצא כסא…" ואז הפטיר: "אבל אתה הרי לא מתכוון להקשיב לי (רוח הקודש גלויה...), ו'מוסר' כבר אמרתי לך, לך!"
ובכל זאת, שתי פעמים שאני זוכר אותו ממליץ טוב על נישואין:
פעם אחת בחתונה של אחד החברים, שכבר היה רווק לא צעיר (גם לא זקן), בקבלת הפנים הרב דיבר ארוכות ומעומק הלב במעלת הנישואין - הקשר בין איש ואשה, וכח ההולדה ויישוב עולם. איני זוכר את הפרטים, אני רק זוכר כמה התרשמתי מכך שהוא בכל זאת בעד...
פעם אחרת, בבית כנסת צמח-צדק, הוא סיפר לי בשמחה שהוא דיבר באריכות עם מישהי שהיתה קצת מאותגרת-שידוך (הכרתי אותה בעקיפין) ותוך זמן קצר היא השתדכה. אחר-כך גם שמעתי את הסיפור מכיוון אחר - כל המנין המתין לו, והוא ישב איתה באריכות באותו הזמן לדבר בענין הזה. ראו שהוא שמח שפעל את פעולתו לטובה. הוא סיים את הסיפור במשהו כמו - 'אולי בזה אני צריך לעסוק'.

חיים גלעדי

שבירת היצר

פעם בשיעור הסביר הרב עדין  שכאשר אדם נמצא בבוץ הוא לא יכול לנקות את עצמו - עליו להמתין שהבוץ יתייבש, ושהוא יתרחק ממנו, כדי שיהיה אפשר לתקן. לכן, הרבה פעמים מי שמנסה לתקן את עצמו על משהו שיצרו עדיין בוער בו - במקום להצליח להתנקות רק מסתבך עוד עם היצר, נזכר ונופל שוב וכו', וצריך פשוט להסיח דעת ולהתרחק ולא לנסות 'לתקן' ו'לנקות', עד שהבוץ מתייבש והאדם מתרחק מהיצר (עקרון שהרבי אמר הרבה פעמים לגבי תיקון פגם הברית). אז הוא הסתכל עלינו ואמר: אם מישהו מכם רימה באג'ואים כשהוא היה ילד, הוא כבר יכול לעשות על זה תשובה עכשיו. אולי.
וסיפור שכמדומני שמעתי מכלי שני: הרב עדין סיפר שנתקל פעם בבית-כנסת חצי-נטוש באחת משכונות ירושלים בקונקורדנציה מסוג נדיר שחיפש זמן רב. הוא שקל בדעתו האם הוא יכול לקחת את זה - שם זה ממילא לא בא לידי שימוש ואצלו יביא תועלת לרבים. וסיכם את הסיפור: בסוף היצר הרע ניצח, ועד היום אין לי כזו קונקורדנציה…
כמה פעמים שמענו מהרב ששבירת היצר היא אולי 'קונץ', אבל הרבה פעמים כשאדם שובר את היצר הרע - יש לו אחר כך שני יצרים רעים יותר קטנים.

איתיאל גלעדי

אדם מיוחד

סבא היה אדם מיוחד שתמיד שלח חיוכים לכל אחד ואחד. גם בשנים האחרונות, שלא היה יכול לדבר תמיד חייך עם עיניים זוהרות. אני זוכרת שביום ההולדת שלו, יום הולדת שמונים, יצאנו כל המשפחה המורחבת לסיור לילי בגן החיות, בסוף הסיור הוא חילק לכל נכד כפית מיוחדת מאחת ממסעותיו בעולם וברגע שנתן לי את הכפית הוא זרח מאושר והרגשתי שהוא הכי אוהב אותי בעולם למרות שהוא לא דיבר הפנים שלו דיברו במקומו כמה שהוא אהב כמה שהוא התרגש מכל ביקור.
אני התגעגע אליו תמיד הוא חרוט בליבי תמיד!!
תמר אבן ישראל

גם אני נכד

אז כן, מנהל האתר הזה שהוא בעצם אני הוא  בכל זאת נכד,  אבל אני נכד שחיי את רוב חייו עם סבא אחרי האירוע המוחי שאירע לו, לא מדבר כמעט, אבל אוהו! כמה שהוא הקשיב! אני זוכר שהגעתי אליו ביום הולדת האחרון שלו, 83, הכנתי לו כרטיס ברכה מגניב כזה, לקחתי אביזרי תלת ממד ושילבתי לברכה מגניבה, הגענו אליו כל המשפחה, נכנסנו, והבאנו לסבא את הברכות, והחיוך, החיוך.

הדבר שעזר לסבא הכי הרבה לאחר האסון, לדעתי לפחות- זה החיוך, חיוך מאיר וגדול, חיוך ענקי, חיוך.

הוא חייך כל הזמן, אבל החיוך שהוא חייך לאחר האירוע המוחי היה אחר לגמרי- חיוך גדול ואוהב.

הבאתי לו את הברכה, וקיבלתי חיוך ענקי, החיוך הטוב ביותר שראיתי בחיי, לא בגלל היופי, אלא בגלל שהוא היה החיוך האמתי ביותר שראיתי בחיי, הוא היה מדהים.

לאחר מכן באה תור לחיצת היד, זו היית לחיצה חלשה, אני לא יכול לתאר את זה, היד נוגעת בך, מנסה להדק את האחיזה- אבל רועדת, סוג של רעידה חזקה, אני לא יכול להסביר את זה, הייתי קורא לזה לחיצה רוטטת, אבל הרטט מעביר חשמל, מהרטט מבינים הכול.

כשסבא לא יכול היה לדבר, הוא דיבר בדרך אחרת, הוא דיבר במגע, בחיוך, בצחוק ולחיצת יד, זה הדבר שצריך ללמוד ממנו, איך לתת, אפילו בלי מילים! את ההרגשה הטובה ביותר לכל אחד, בכל זמן, בלי מילים:

עם חיוך

מנדי אבן ישראל