ראש כחול
אני סטודנט חילוני עם שיער ארוך, העושה את צעדיו הראשונים בהתקרבות ליהדות. קוראים לי ניל, וכבר הספקתי לגלות שצמח ה"ניל" – שמילדותי גדלתי על כך שהוא "מוזכר בתלמוד" – למעשה מוזכר באופן שלילי מאד: זהו ה"קלא אילן" בו הסוחרים הרמאים היו משתמשים כתחליף לתכלת הציצית…
חברי משה גנוט, שדרכו התקרבתי ליהדות, לקח אותי לביתו של "הרב עדין", הוא הרב שטיינזלץ. באותה תקופה צינית ויהירה רק דבר אחד עשה עלי רושם: ברק שכלי, ידע כללי ושנינות (אוקי, אני יודע שאלו שלושה דברים, אבל זה אותו ענין, רדו ממני…).
נכנסנו לבית הרב בשכונת קטמון. הייתה שם ספריה נאה שהיו בה גם הרבה ספרי חול שידעתי להעריך, והייתה שם חבורת תלמידים מ"מקור חיים" (התיכון בניהולו של הרב). הרב נכנס – נמוך, עגלגל, חייכן. אני זוכר איך חולצת התכלת שלו ריככה את החזות החרדית והפכה אותה לפחות מאיימת עבורי.
משה הציג בינינו, "הרב עדין, תכיר, זה חבר שלי מהאוניברסיטה, ניל". הרב עדין הסתכל עלי לשנייה אחת ומיד פלט, "אבל אין לך ראש כחול". הייתי המום מהשליפה המהירה, אבל עוד יותר מהחץ המשונן של המשפט הבא, אותו הפנה למשה: "אולי למי שנתן את השם יש ראש כחול?"
שניהם צחקו. זה היה הזוי, חריף, בוטה, נועז וקורע מצחוק. הוא קנה אותי.
(למי שחושש לכבודו של אבי: הוא היה הראשון להתמוגג מהבדיחה הזו…)