ירידה לצורך עליה
הרב עדין כשמו היה, ולא כשמו היה. מצד אחד באמת היתה בו עדינות, והיא ניכרת בסגנון הכתיבה הרגיש והמדויק שלו, המצליח לעתים לגעת בנימים דקים מאד של רגש ושל הוויה. זה גם ניכר במורשת מעגל תלמידיו הקרוב, שהם עדינים מאין כמוהם. אך מצד שני הוא היה ג'ינג'י מובהק, עם לשון חדה וחריפה שהייתה ננעצת (בחביבות עצומה) בדיוק במקומות שכואב.
בין השאר זה בא לידי ביטוי בכך שהוא היה יורד על כולם. על אנשים, על ציבורים שלמים וגם בגוף שני על מי שעמד מולו. אך היתה זו "ירידה צורך עליה", או יותר נכון צורך העלאה – ירידה שבאה להשפיל גאים ולהגביה שפלים, וההגבהה הורגשה תוך כדי ההשפלה עצמה, או מהר מאד אחריה.
שנים בודדות לתוך נישואינו, מצאה את עצמה אשתי, שגדלה בבית דתי לאומי, מוקפת בבעלי תשובה מרקע חילוני, כמוני. מצד אחד היא התפעלה מתנופת התשובה שרואים בטיפוסים כאלו, שרוצים ללכת חזק ועד הסוף עם הקדושה, אך מצד שני כמה תופעות הטרידו אותה, בפרט שגרת החיים בה רק הבעל לומד תורה בכולל והאשה נשארת לבד עם כל העומס של הבית והילדים.
נפגשנו לשיחה עם הרב עדין. עבורי זה היה בערך מפגש שלישי עמו, אך עבורה מפגש ראשון. כדרכו, הפליג הרב בשיחתו למקומות שונים, עד שאשתי שיטחה את הדברים היושבים על לבה. את המשפט הבא אני מעדיף להגיד בחיקוי שלו, אך מכיוון שכאן זה בלתי אפשרי תיאלצו לדמיין בעצמכם: "הבעל הולך לבית המדרש ויושב שם כל היום. ניחא אם הוא היה יושב ולומד שם משהו, אבל הוא יושב ומתגרד! יש דרכים יותר יעילות לחמם כיסאות…" האופן הקורע בו הוא אמר את המלה 'מתגרד' מצלצל באוזני עד עכשיו ואני מאד נהנה לחזור אחריה.
אשתי נרגעה. תחושת הבטן שלה קיבלה הד ואישור מכבוד הרב. אבל כל זה היה רק סיפתח, הרמה להנחתה. את המשך דבריו הקדיש הרב לירידות על הציבור הדתי לאומי ממנו אשתי באה. "ה'ד"לים' אני קורא להם…" אמר בחיוך רחב, והמשיך לרדת על התרבות הפשרנית המכונה 'מזרוחניקית'. הוא היה כה בוטה שמתישהו אני בעצמי התחלתי להרגיש לא בנוח מרוב דאגה לאשתי וניסיתי להגן בשמה על העולם בו גדלה. "אבל בכל זאת, הרב", ניסיתי, "הם סוג של גשר בחברה הישראלית…" "גשר בין מה למה?!" השתומם הרב, והחל לספר סיפור על גשר היסטורי שהמדינה השקיעה בו משאבים רבים אך לא חיבר בין שום מקום לשום מקום ועמד שומם.
קצת ריחמתי על אשתי, אך מצד שני גם שמחתי כי הרגשתי שנאמרו דברים אמיתיים ונוקבים, שרציתי שייאמרו. היא מצדה קצת הזדעזעה, כצפוי, אך בסופו של דבר מודה שהשיחה ניערה אותה וקידמה אותה מאד. יותר מכל נשאר לה בראש משפט חזק שהרב אמר: "אנשי הדתי-לאומי הם אנשים טובים, ישרים ונאמנים. אם אתה מתנגש ברכבו של מישהו כאן בארץ, הכי טוב שהוא יהיה דתי לאומי. אבל מבחינה נפשית כל עולם הדימויים והתרבות שלהם בא מהוליווד."
אשתי חשה מיד באמת שבמשפט זה, והוא מאד חיזק אותה בהבנה שחיים של קדושה הם הרבה מעבר לשמירת הלכה. הם הווי, רוח, אווירה ופסקול. שיעור גדול לכולנו.