ראש כחול
אני סטודנט חילוני עם שיער ארוך, העושה את צעדיו הראשונים בהתקרבות ליהדות. קוראים לי ניל, וכבר הספקתי לגלות שצמח ה"ניל" – שמילדותי גדלתי על כך שהוא "מוזכר בתלמוד" – למעשה מוזכר באופן שלילי מאד: זהו ה"קלא אילן" בו הסוחרים הרמאים היו משתמשים כתחליף לתכלת הציצית…
חברי משה גנוט, שדרכו התקרבתי ליהדות, לקח אותי לביתו של "הרב עדין", הוא הרב שטיינזלץ. באותה תקופה צינית ויהירה רק דבר אחד עשה עלי רושם: ברק שכלי, ידע כללי ושנינות (אוקי, אני יודע שאלו שלושה דברים, אבל זה אותו ענין, רדו ממני…).
נכנסנו לבית הרב בשכונת קטמון. הייתה שם ספריה נאה שהיו בה גם הרבה ספרי חול שידעתי להעריך, והייתה שם חבורת תלמידים מ"מקור חיים" (התיכון בניהולו של הרב). הרב נכנס – נמוך, עגלגל, חייכן. אני זוכר איך חולצת התכלת שלו ריככה את החזות החרדית והפכה אותה לפחות מאיימת עבורי.
משה הציג בינינו, "הרב עדין, תכיר, זה חבר שלי מהאוניברסיטה, ניל". הרב עדין הסתכל עלי לשנייה אחת ומיד פלט, "אבל אין לך ראש כחול". הייתי המום מהשליפה המהירה, אבל עוד יותר מהחץ המשונן של המשפט הבא, אותו הפנה למשה: "אולי למי שנתן את השם יש ראש כחול?"
שניהם צחקו. זה היה הזוי, חריף, בוטה, נועז וקורע מצחוק. הוא קנה אותי.
(למי שחושש לכבודו של אבי: הוא היה הראשון להתמוגג מהבדיחה הזו…)
קדיש בקיבוץ
קרובה של המשפחה, אישה מבוגרת, גילתה שהיא חולה ב'מחלה' ובעקבות כך החליטה – לא עלינו – ליטול את חייה. היא עמדה להיקבר בקבורה חילונית, ללא חברה קדישא, בקיבוץ. תהיתי אם לומר עליה קדיש בהלוויה.
באותו זמן גרנו במושב עם קהילה של חוזרים בתשובה, והיה שם רב ליטאי שהדריך את כל בעלי התשובה, והיה סוג של מומחה לסוגיות של בעלי תשובה. סיפרתי לו את כל הפרטים והוא אמר לי שעדיף לא להגיד קדיש, זה לא שייך ולא מתאים.
מספר הטלפון הישיר של הרב שטיינזלץ במשרדו, שאין למסור אותו לאיש ושהורו לי להשמיד אותו מיד אחרי השיחה. השעה הייתה אחרי 1 בלילה. טלפנתי והרב ענה. הצגתי בפניו את השאלה והוא אמר לי כך: "תאמר קדיש, ואתה תראה שהם יבואו ויודו לך על כך. הם לא יודעים מה לעשות במצבים האלה, במה למלא את החלל".
למחרת בבית העלמין של הקיבוץ, אחרי ההספדים והשירים, אמרתי שאני רוצה לומר קדיש. קראתי בקול: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה!" דממה. איש לא אמר אמן. הם לא ידעו שצריך. אני בעצמי כבר שכחתי שכך זה. כך המשכתי עד הסוף מול השקט של כולם, כמובן גם ללא "יהא שמיה רבה" מצדם. רק בסוף, לאחר המלים "ואמרו אמן", נשמעו קצת 'אמן' בחלל האוויר. ובסוף ההלוויה, כמו שהרב הבטיח, שניים מתושבי הקיבוץ ניגשו אלי ואמרו לי "תודה. זה היה מאד במקום".
ירידה לצורך עליה
הרב עדין כשמו היה, ולא כשמו היה. מצד אחד באמת היתה בו עדינות, והיא ניכרת בסגנון הכתיבה הרגיש והמדויק שלו, המצליח לעתים לגעת בנימים דקים מאד של רגש ושל הוויה. זה גם ניכר במורשת מעגל תלמידיו הקרוב, שהם עדינים מאין כמוהם. אך מצד שני הוא היה ג'ינג'י מובהק, עם לשון חדה וחריפה שהייתה ננעצת (בחביבות עצומה) בדיוק במקומות שכואב.
בין השאר זה בא לידי ביטוי בכך שהוא היה יורד על כולם. על אנשים, על ציבורים שלמים וגם בגוף שני על מי שעמד מולו. אך היתה זו "ירידה צורך עליה", או יותר נכון צורך העלאה – ירידה שבאה להשפיל גאים ולהגביה שפלים, וההגבהה הורגשה תוך כדי ההשפלה עצמה, או מהר מאד אחריה.
שנים בודדות לתוך נישואינו, מצאה את עצמה אשתי, שגדלה בבית דתי לאומי, מוקפת בבעלי תשובה מרקע חילוני, כמוני. מצד אחד היא התפעלה מתנופת התשובה שרואים בטיפוסים כאלו, שרוצים ללכת חזק ועד הסוף עם הקדושה, אך מצד שני כמה תופעות הטרידו אותה, בפרט שגרת החיים בה רק הבעל לומד תורה בכולל והאשה נשארת לבד עם כל העומס של הבית והילדים.
נפגשנו לשיחה עם הרב עדין. עבורי זה היה בערך מפגש שלישי עמו, אך עבורה מפגש ראשון. כדרכו, הפליג הרב בשיחתו למקומות שונים, עד שאשתי שיטחה את הדברים היושבים על לבה. את המשפט הבא אני מעדיף להגיד בחיקוי שלו, אך מכיוון שכאן זה בלתי אפשרי תיאלצו לדמיין בעצמכם: "הבעל הולך לבית המדרש ויושב שם כל היום. ניחא אם הוא היה יושב ולומד שם משהו, אבל הוא יושב ומתגרד! יש דרכים יותר יעילות לחמם כיסאות…" האופן הקורע בו הוא אמר את המלה 'מתגרד' מצלצל באוזני עד עכשיו ואני מאד נהנה לחזור אחריה.
אשתי נרגעה. תחושת הבטן שלה קיבלה הד ואישור מכבוד הרב. אבל כל זה היה רק סיפתח, הרמה להנחתה. את המשך דבריו הקדיש הרב לירידות על הציבור הדתי לאומי ממנו אשתי באה. "ה'ד"לים' אני קורא להם…" אמר בחיוך רחב, והמשיך לרדת על התרבות הפשרנית המכונה 'מזרוחניקית'. הוא היה כה בוטה שמתישהו אני בעצמי התחלתי להרגיש לא בנוח מרוב דאגה לאשתי וניסיתי להגן בשמה על העולם בו גדלה. "אבל בכל זאת, הרב", ניסיתי, "הם סוג של גשר בחברה הישראלית…" "גשר בין מה למה?!" השתומם הרב, והחל לספר סיפור על גשר היסטורי שהמדינה השקיעה בו משאבים רבים אך לא חיבר בין שום מקום לשום מקום ועמד שומם.
קצת ריחמתי על אשתי, אך מצד שני גם שמחתי כי הרגשתי שנאמרו דברים אמיתיים ונוקבים, שרציתי שייאמרו. היא מצדה קצת הזדעזעה, כצפוי, אך בסופו של דבר מודה שהשיחה ניערה אותה וקידמה אותה מאד. יותר מכל נשאר לה בראש משפט חזק שהרב אמר: "אנשי הדתי-לאומי הם אנשים טובים, ישרים ונאמנים. אם אתה מתנגש ברכבו של מישהו כאן בארץ, הכי טוב שהוא יהיה דתי לאומי. אבל מבחינה נפשית כל עולם הדימויים והתרבות שלהם בא מהוליווד."
אשתי חשה מיד באמת שבמשפט זה, והוא מאד חיזק אותה בהבנה שחיים של קדושה הם הרבה מעבר לשמירת הלכה. הם הווי, רוח, אווירה ופסקול. שיעור גדול לכולנו.
תשובה על התשובה
שלוש שנים לתוך החזרה בתשובה התחתנתי. לאשתי היה ילד בן 3 מנישואיה הראשונים. אני הייתי במסלול בריחה מהתרבות המערבית, בעיקר מהופעותיה העממיות, ובמגמה להקים בית חרדי חסידי למהדרין. אך בבית השני הילד נחשף לכל הסרטים, הקומיקס וגיבורי התרבות מהם ברחתי, וככל שהוא גדל כך היה מדבר עליהם יותר.
הרגשתי שזה מענה אותי. עשיתי מאמץ כל כך גדול לעקור עצמי מהעולם בו גדלתי, לבוא לקראת ה' והתורה ולנסות להקים בית בקדושה, והנה משהו מחבל מבפנים בכל המאמצים שלי ומכניס הביתה בדרך האחורית את כל מה שלא רציתי שיהיה בו!
קבעתי פגישה עם הרב שטיינזלץ. ישבתי במשרדו ושיתפתי אותו בכל המצב. הוא הקשיב תוך שהוא מפמפם במקטרתו. המשפט הראשון שלו היה, "מיוס'לה שוחמכר לא יצא כלום". "סליחה?" שאלתי בעינים פעורות. "אה כן", הוא נאנח, "אתה צעיר מדי מכדי להכיר…" הוא סיפר לי בקצרה את הפרשה על הסבא החרדי שחטף את נכדו יוס'לה שוחמכר והבריח אותו לחו"ל בתחפושת של ילדה כדי למנוע מהוריו לגדלו כחילוני (אפשר לקרוא בויקיפדיה). זה לא עבד והילד הוחזר לארץ להוריו. הוא ניסה לומר לי בזה לא לחשוב על לנסות לעשות נתקים קיצוניים בין הילד לעולמו.
לאחר שתיקה קצרה הוסיף: "תראה, כל מה שמראים לאדם זה כדי לעורר אותו לתשובה. עד עכשיו עשית תשובה על החטאים שלך מגיל 15, מגיל 20… [פמפום נוסף במקטרת] כעת אתה צריך לעשות תשובה על החטאים שלך מגיל 5, מגיל 10…"
זה היה מדהים וחזק. הפך לי את הראש לגמרי. הבנתי שנידונתי להקרנה מחדש של התרבות בה גדלתי, כדי שלא אוכל לברוח ממנה ואצטרך להמשיך את הבירור הפנימי שלי ביתר עמקות. ההדרכה הזו המשיכה ללוות אותי שנים רבות.