קדיש בקיבוץ
קרובה של המשפחה, אישה מבוגרת, גילתה שהיא חולה ב'מחלה' ובעקבות כך החליטה – לא עלינו – ליטול את חייה. היא עמדה להיקבר בקבורה חילונית, ללא חברה קדישא, בקיבוץ. תהיתי אם לומר עליה קדיש בהלוויה.
באותו זמן גרנו במושב עם קהילה של חוזרים בתשובה, והיה שם רב ליטאי שהדריך את כל בעלי התשובה, והיה סוג של מומחה לסוגיות של בעלי תשובה. סיפרתי לו את כל הפרטים והוא אמר לי שעדיף לא להגיד קדיש, זה לא שייך ולא מתאים.
למחרת בבית העלמין של הקיבוץ, אחרי ההספדים והשירים, אמרתי שאני רוצה לומר קדיש. קראתי בקול: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה!" דממה. איש לא אמר אמן. הם לא ידעו שצריך. אני בעצמי כבר שכחתי שכך זה. כך המשכתי עד הסוף מול השקט של כולם, כמובן גם ללא "יהא שמיה רבה" מצדם. רק בסוף, לאחר המלים "ואמרו אמן", נשמעו קצת 'אמן' בחלל האוויר. ובסוף ההלוויה, כמו שהרב הבטיח, שניים מתושבי הקיבוץ ניגשו אלי ואמרו לי "תודה. זה היה מאד במקום".